האיש שאהב לטעות

מזג האויר הסגרירי של הימים האחרונים הכניס אותי למצב רוח רטרוספקטיבי משהו. הסתכלתי אחורה על השנים שעברו עליי בתחום הזה שאני אוהב כל כך, ואז עלתה בי מחשבה מעניינת. באיזה שהוא שלב בדרך, הפסקתי לפחד מלעשות טעויות והתחלתי לשמוח לקראתן. בכל פעם שאני מוציא גרסת עיצוב, אני מחכך את הידיים שלי בציפייה לפגוש את הטעויות שלי, וכשזה סוף סוף קורה, אני מרגיש הכי בר מזל. מוזר אתם אומרים? לא, אני לא חושב כך. זה הדבר הכי טוב שקרה לי אם אתם כבר שואלים.

סיבת הקיום של מי שמעצב תוכנות היא לשרת את האנשים שמפעילים אותן. אמנם, כמו כל אמן, אנחנו עמלים בסטודיו הקטן והחשוך, מרכיבים את יצירת המופת שלנו פיסה אחרי פיסה, ואז משחררים אותה אל הקהל שלנו. אבל הקהל הזה אינו מביט על היצירה מבעד לזכוכית בין כתלי המוזיאון, אלא משמש כחלק בלתי נפרד ממנה. האנשים שמשתמשים בתוכנה הם אלו שיוצרים האפקט הסופי, ובמפגש בינם לבין היצירה שלנו קורים דברים בלתי צפויים. החזון שלנו משתבש למול המטרות שלהם, הנחות היסוד שלנו נשברות למול תפיסות עולם מנוגדות, ואמיתות שדבקנו בהן מתמוססות לנגד עיננו. אבוי, מה רע ומר גורלנו – הגורם האנושי יוצר חוסר ודאות תמידי שמרחף מעלינו לאן שלא נפנה.

וכאן ידידיי, מגיעה נקודת המפנה שלי. ברגע שהבנתי שטעויות הן רע הכרחי, רציתי רק לנקות אותן מהדרך מהר ככל האפשר. כדי לעשות זאת הייתי צריך להחליף צד בתקליט ולאפשר לעצמי להחשף אליהן. זאת נקודה חשובה מאוד. למעצב יש כוח מוחלט כמעט בהתויית התהליך העיצובי: מביקורת אפשר להתחמק, מבדקי שמישות אפשר לתכנן כדי לעבור בהצטיינות, ואת הפרוייקט ניתן לנתב כך שלא יתאפשר זמן אמיתי לבחינה עצמית ושינויים (למעשה הפרוייקט בד"כ מנתב את עצמו לכך).

בבסיס של כל העיניין עומדות שתי אמיתות שצריך להסכים עליהן:

  1. גם אם המצגת ללקוח הייתה סופר מוצלחת וכולם התרגשו עד דמעות, וגם אם אתה המעצב הכי מוכשר בעולם, לא ניתן להגדיר עיצוב כהצלחה עד שלא ראית אותו מספק את הסחורה מול משתמשים אמיתיים.
  2. בכל פעם שבוחנים עיצוב מול משתמשים, ובמיוחד בגרסאות הראשוניות שלו, צפות בעיות אל פני השטח.

ברגע שההכרה הזאת משתרשת במעצב קורה דבר נהדר. הוא משיל מעצמו את ההגנות הטבעיות, ולומד לחגוג את הכשלונות שלו. מתוך הנחת יסוד שהשערות מוטעות הם תוצר לוואי של פעולת העיצוב, נולדת שמחה גדולה על כל הזדמנות לאתר אותן ולחזור לשולחן השירטוטים כדי להציע להן פתרון. ממש כמו ב״שולה המוקשים״, עבודת העיצוב היא כמו חישוף איטי של פיסות שטח מהנעלם שמסביב. כל מוקש שמתפוצץ מקרב אותנו עוד צעד קדימה אל מחוץ ללא נודע.

כמה שורות למעלה מכאן בכיתי על גורלנו המר, על כך שיש משתנה לא נודע במשוואת היצירה שלנו, אבל למעשה אנחנו זן בר מזל בתוך קהילת המעצבים. שום דבר מלבד האגו לא מפריע לנו לחגוג את הטעויות שלנו. לא נצטרך לשבור קירות אם כשלנו במיקום דלת או חלון ולא נאלץ להשבית פס ייצור על רכיב שעוצב בצורה לא מוצלחת. מקסימום נצטרך לשנות שרטוט, או קובץ גרפי או כמה שורות קוד. הקלות היחסית של עריכת שינויים היא מה שגורם לדיסיפלינה העיצובית הזאת להיות ״רכה״ ביחס למקבילות שלה, והופכת את הכשלון והאבולוציה למובנים בתוכה.

אז הנה השורה התחתונה: עד שלא הוכח במבחן הגורם האנושי, עיצוב הוא אינו אלא אוסף של השערות. חשיפה של השערות מוטעות היא הכרחית בדרך לגילוי הנתיב הנכון במסך העשן שמקיף אותנו. אנחנו כל הזמן במרדף להבין את המשתמשים שלנו טוב יותר על מנת שנוכל להציע פתרונות טובים יותר, ולהגיע לתובנות כאלו זה עסק לא פשוט בכלל. לטעות היא דרך מצויינות לעשות את זה, כי כל טעות שנחשפת היא תובנה חזקה וברורה מאוד ולכן היא כל כך משמחת.

***

ובנושא אחר:

הפוסט הזה, אחד עשר במספר, מציין שנה להקמת הבלוג.
תודה שקראתם עד כה, מקווה שתמשיכו!

טו בי קונטיניוד…

תגובות:

  1. מאת יובל:

    נקודה מעוניינת וחשובה, תודה!

  2. מאת עינת גבע, מכון אדלר:

    עילי, מבחינתי אתה משתייך לקבוצת המבורכים. אדם שמצפה לפגוש את הטעויות שלו, וכשזה סוף סוף קורה, הוא מרגיש בר מזל הוא אכן בר מזל, כל שנותר לי לאחל לך הוא המשך לטעות וכמה שיותר, עינת גבע, מכון אדלר

  3. מאת חגית האוזר:

    mis(s) – take
    80 – 20
    !!!fair enough

  4. מאת חגית:

    הכוונה הייתה כמובן :
    80 מתחת לtake ו20 מתחת ל- (mis(s
    משום מה זה התהפך….

  5. מאת יפעת:

    עילי

    אני ממש מסכימה עם כל מילה.
    אחד הדברים הכי כיפיים זה לפגוש משתמשים וללמוד משהו חדש על המערכת שלה מעצבים…
    תמסור דש לכולם

    יפעת – מונטריאול

  1. [...] במקום לשאוף לייצר "יצירת מופת" צריך ללמוד לחפש ולאמץ את טעויות העיצוב. אני אומר שצריך ללמוד את זה כי זה לא טריויאלי בכלל, [...]

מה דעתך?